<h1>צרור החיים הדרך החמישי סימן ב'</h1>
<h2>דף עג:</h2>
וכל האסורין שיש בשבת יש ביום הכפורים. אין בין זה לזה אלא שהשבת זדונו בסקילה ויום הכפורים זדונו בכרת. (והיום) [ויום הכפורים] אסור באכילה. ושיעורו ככותבת הגסה. וכל האוכלין הראויין מצטרפין לשיעור זה. ואע"פ שהאוכלין יש בהן איסור מעצמן, כגון נבלות וטרפות אם אכלן חייב כרת, אבל אוכלין שאינן ראויין כגון עשבים המרים או ציר או מורייס פטור מן הכרת, אבל מכין אותו מכת מרדות, (ודין) [וכן] זה בכוסס פלפלין וזנגביל יבש. אכל מעט וחזר ואכל מעט, אם יש מתחלת אכילה ראשונה ועד סוף אכילה האחרונה כדי אכילה שני בצים, מצטרפות לכשיעור. ואם לאו, אין מצטרפין לענין כרת. ושתיה אסורה. ושיעורה כמלא לוגמיו של אדם, כל אדם לפי לוגמיו. ושיעור זה באדם בינוני, פחות מרביעית. וכל המשקין הראויין מצטרפין לשיעור זה. והשותה פחות מזה מכין אותו מכת מרדות ופטור מן הכרת. שתה מעט וחזר ושתה מעט, אם יש מתחלת שתיה ראשונה עד סוף השתיה האחרונה כדי שתיית רביעית, מצטרפין לשיעור זה, ואם לאו אין מצטרפין.
<h2>דף פב.</h2>
עוברה שהריחה לוחשין לה באזנה שיום חמור (הוא) [היום] לענין האכילה. אם נתישבה דעתה מוטב. ואם לאו, מאכילין אותה עד שתתישב דעתה. ומי שאחזו חולי הרעבון שנקרא בולמוס, מאכילין אותו ואין (משקין) [משהין] אותו. ואפילו דברים האסורים. ואם נפל (הסכין) [הספק] במאכלים האסורים אם מועילין לו לחולי זה, אין מאכילין אותו דברים טמאים, דכשאמרו ספק נפשות להקל דוקא כשנולד הספק ברופאים, שאלו אומרים כך ואלו אומרים כך, אבל לכולי עלמא האכילה מועילה אלא שאלו אומרין שלא יסתכן, אבל הכא שספק אם האכילה מועילתו אם לאו, לא נאכיל אותו דבר טמא מספק.
<h2>דף פג.</h2>
חולה שיש בו סכנה ששאל לאכול, אע"פ שהרופאים הבקיאים אומרים אינו צריך, לב יודע מרת נפשו (משלי י"ד), ומאכילין אותו על פיו, עד שיאמר די. [ואם] הרופא הבקי (ה)אומר צריך מאכילין אותו על פיו, אע"פ שהחולה אומר איני צריך. וכשנחלקו הרופאים וכלן בקיאים, אפילו אלו כמנין אלו, מאכילין אותו על פי האומרים שצריך. זהו דרך ר"מ ב"מ ז"ל. ולענין שאומר דהולכים אחר הרוב, דמשמע שאם ג' אומרים [אינו] צריך ושנים בקיאין כמותם אומרים צריך שהולכין אחר הרוב ואין מאכילין אותו על פי ב', וזה אינו דהא אמרינן דתרי כמאה. ובירושלמי (יומא פ"ח) חולה אמ' יכולני לצום ורופא אומ' איני יודע, מאכילין אותו, דספק נפשות להקל. הנה כי מאחר הרופא הבקי מסופק, יש לחוש. אבל אם החולה נשתתק ואין אומר כלום ואין שם [רופא] בקי שיודיע להם, ושאר בני אדם מסופקים, אין מאכילין מן הספק. ובאומר הדעת אמרי' לענין זה דתרי כמאה. והילכך אפילו ד' רופאים בקיאין אומרים אינו צריך וב' בקיאין אומרין צריך, מאכילין אותו על פי הב'. והיכא שאחד בקי אומר צריך וב' בקיאין אומרין אינו צריך. או אחד אומר צריך והחולה ורופא אמ' אינו צריך, אין מאכילין אותו על פיו, דתרי כמאה אמרי' אבל חד כתרי לא אמרינן. כן דרך שיטת הרז"ל [נ"א ה"ר יונה ז"ל].
